צילום: ד"ר מיקי פולאק
איך להיות עם הקרובים לנו שניצלו מהתופת? מה לומר להם? איך לנהוג עם אבלים או אנשים שלא יודעים עדיין מה עלה בגורל יקיריהם? אני מאמינה שאלה שאלות שהרבה קרובי משפחה וחברים מתחבטים בהם בימים קשים אלה.
בראש ובראשונה חשוב מאוד שכל אדם שעבר את האירועים הטראומטיים האלה יקבל עזרה מקצועית ממטפלים מנוסים בפוסט טראומה. נסו לשכנע אותם לעשות זאת, זה יעזור מאוד לתהליך ההחלמה שלהם. הטיפולים הראשוניים בימים אלו מוצעים ללא תשלום על ידי, ועל ידי מטפלים מנוסים ברחבי הארץ. אנשים מתייחסים פעמים רבות לעזרה נפשית מקצועית כאל משהו המיועד לחלשים. האמת היא הפוכה. תהליך טיפולי הוא תהליך של התמודדות אמיצה. זו בחירה ביציאה מהמקום הפגוע למקום טוב יותר.
אנשים שניצלו מאירוע טראומטי מרגישים שהקרקע היציבה עליה התהלכו נשמטה מתחת רגליהם. לא משנה כמה טוב התנהלו, השליטה לא הייתה בידיהם. חשוב מאוד להחזיר את תחושת השליטה לידיהם. לתת להם להחליט מה נכון להם, לא להחליט בשבילם. אפשר להציע דברים שאתם חושבים שיעזרו, אבל לא ללחוץ.
לאפשר להם לספר את הסיפור שלהם אם הם רוצים, ולא להתעקש אם אינם רוצים. לא להתלהם בעצמכם גם אם רגשותיכם גוברים עליכם. זה המקום שלהם עכשיו להרגיש מוגנים ומובנים. אם איבדו אנשים יקרים אפשר לשאול עליהם, לאפשר להם לספר על האנשים האהובים שאיבדו. מי שעדיין לא יודע מה עלה בגורלם של קרוביו, זקוק לליווי ועזרה פיזיים ונפשיים בכל השלבים של הבירורים וההמתנה הקשה.
כשהם מספרים את מה שעבר עליהם באירוע, שימו לב למקומות בהם עשו החלטות שעזרו להם להינצל. חזקו אותם במקומות האלה, בבחירות המוצלחות שעשו, והיו אמפתיים למקומות שהיו חסרי אונים, שעשו דברים שהחמירו את מצבם, או את מצבם של אחרים. אמרו להם שכנראה אי אפשר היה לעשות שום דבר אחר, שקרוב לוודאי שגם אתם לא הייתם יכולים לפעול אחרת בנסיבות האלה.
אחד הדברים החשובים לאדם שניצל מאירוע זה להרגיש את התמיכה והאהבה הבלתי מסויגת מבני משפחתו וחבריו. ההחלמה לוקחת זמן רב, לא לנסות להאיץ בהם להחלים. לא "להוציא" אותם מזה, לא להסיט את הנושא, לאפשר להם לבכות. לתת להם את התחושה שהבכי מובן ובמקום. אנחנו לא יודעים איך לעזור להם, אבל יכולים להיות איתם, זה המסר המשמעותי. לא לפחד ממגע עם הכאב. הוא גדול. הם צריכים להרגיש שאנחנו יכולים להיות איתם בכאבם. לא לומר זה יעבור, או שמעכשיו הכול יהיה טוב. דרך ארוכה לפניהם. כן לומר שפה הם נמצאים במקום בטוח, ובעיקר שהם לא לבד.
לדאוג שישתו ויאכלו אבל לא לנדנד.
רצוי מאוד שלא ייטלו תרופות המכילות בנזודיאזפינים (קלונקס, קסנקס, ובן ודומיהן), בימים והשבועות הראשונים לאחר האירוע הטראומטי, מחקרים מוכיחים שהן עלולות לעכב את ההחלמה הטבעית.
ניצולים מאירועים מגיבים לעיתים בקיצוניות. בבהלה, בזעם רב, בדריכות, בעשייה בלתי פוסקת. לא להיבהל, גם אם זה מכוון נגדנו. כל המערכות הגופניות פועלות בעירור יתר כאילו האירוע לא נגמר. כדאי להימנע מרעשים חזקים. לא לטרוק דלתות, לא לשחק משחקי מחשב ששומעים בהם יריות לידם, ולא צעקות.
לצמצם ככל האפשר את החשיפה שלהם לסרטונים מהאירוע, לשידורי לוויות ואסונות נוספים. שוב, זו בחירה שלהם, אבל אפשר להמליץ לא להיחשף מידי. אם הם רוצים להתעדכן אז במשורה. לאנשים שהולכים ללוויות של מכרים להציע ללכת רק לאלו החשובות ביותר ולא לכולן. ללוות אותם, או לוודא שיש להם ליווי תומך איתם.
אם יש משהו שלניצול אין תשובה עליו זו השאלה מה שלומך? התוהו הפנימי כל כך גדול שאין אפשרות לתמצת אותו בכמה מילים. עדיף לומר דברים אחרים. ובכלל, אנחנו חוששים ולא יודעים מה לומר, אבל המילים פחות משמעותיות. הרבה יותר חשובה הנוכחות הרגשית, היכולת להיות נוכח, גם בשתיקה. היכולת להקשיב ולהיות אמפטי. אנחנו לא יודעים איך הם מרגישים, גם אם עברנו דברים דומים, כל אחד הוא אחר. אפשר לומר שאנחנו יכולים לתאר לעצמנו כמה שזה קשה. לא להרגיש שחייבים לדבר כל הזמן, זה עלול לגרום לנפגע תחושה שיש עליו לחץ לדבר.
לא לומר שאם הם רק צריכים משהו שיפנו אליכם. זה מטיל עליהם אחריות. עדיף להיות ספציפיים, להציע עזרה ברורה. להסיע, לסדר משהו, סידורים בירוקרטיים אם יש, להוציא לטיול קצר בחוץ. לעזור להם להיות בתנועה כלשהי.
להמשיך לשמור על קשר תוך הקשבה לרצונם. להעניק להם את התחושה שלא עזבתם אותם ולא שכחתם ואתם נוכחים בחייהם. לתקשר בימים שאחרי, להגיע לבקר. לצאת לבית קפה, לסיבוב הליכה בשכונה, לקפוץ יחד לחברים. תוך ערנות כל הזמן למה נכון להם ומה מתאים להם. לא להכביד עליהם. אם הם זקוקים לזמן שלהם לבד צריך לכבד את רצונם.
החברות שלנו נמדדת גם לאורך זמן. גם אם לא הייתם בקשר ישיר עם הניצולים או האבלים קרוב לאירוע, שמרו על קשר עמם בהמשך. בקרו אותם, צאו איתם, היו חלק. כמובן בהתאמה לצרכים שלהם עצמם.
רוב הניצולים מצליחים להתגבר על האירועים הקשים ולשוב אט אט לחיים. האחרים זקוקים לטיפול נפשי ארוך יותר. כדאי לדאוג לטיפול כזה. זכרו ואמרו להם שמוכנות לטיפול זה מעשה של אומץ לב, בחירה בטיפול זו בחירה בהתמודדות עם הפגיעה ולא בכניעה לה.