אשמת ניצוליםכמעט כל נפגעי התסמונת הפוסט טראומטית מרגישים אשמה ונחיתות כאשר הם סוקרים במבט לאחור את התנהגותם בזמן האירוע הטראומטי1. ככל שהתסמונת הפוסט טראומטית חמורה יותר, כך תחושת האשמה גדולה יותר2. הלוחמים בקרב מוצאים את עצמם שוב ושוב במצב שבו עליהם להפר את הסטנדרטים הבסיסיים, החברתיים והאישיים, על מנת לשרוד. במבט לאחור הם מגנים את עצמם על התנהגותם זו, אשר נדרשה מהם לצורך הישרדותם3.

ניצול  הטראומה מגלה שאין זה משנה עד כמה היה בעל תושייה, או התנהג בגבורה, הוא לא הצליח בפעולותיו למנוע את האסון. בייחוד חריף רגש האשמה בנפגע שהיה עד לסבל או למוות של אחרים. הידיעה שניצל בזמן שגורלם של אחרים היה מר יותר, מכבידה מאוד על מצפונו. נפגעי אסונות ומלחמות רדופים תמונות של גוססים שלא עלה בידיהם להצילם. הם מרגישים אשמים שלא סיכנו את חייהם ולא הצליחו להציל אותם, גם כאשר לא הייתה אפשרות להצילם4. בדומה לכך, הנאנסות, ולא האנסים, הן המרגישות אשמות. הן מאמינות שאילו רק התנהגו בדרך אחרת, יכלו למנוע את האונס, גם כאשר ברור שלא היה להן סיכוי.

אשמת ניצולים אפשר לראות בתחושת האשם את אחד הכלים במאמצים להישרדות. ככל שקשה רגש האשם, חוסר הישע קשה ממנו. תחושת האשם היא תחליף לתחושת חוסר האונים בעת האירוע, ולזיכרון של התחושה הזו. האדם מעדיף לא פעם את האשם על פני השרירותיות של חוסר האונים5. קל יותר לשאת את המחשבה שיכולת לעשות משהו, מאשר להכיר במציאות של חוסר ישע גמור, של אובדן שליטה מוחלט6. האשמה משמשת גם כהענשה עצמית. אם הניצול סובל מרגשות אשמה על "התנהגותו הרעה", הוא עשוי למנוע את תחושתו שהוא אינו שייך לחברה האנושית, וכך להמשיך להיות חלק ממנה. חשוב לא פחות: האשמה מונעת את השכחה של האירוע הטראומטי, ובכך לא מאפשרת לו להפוך לחסר משמעות7. הנפגע מרגיש שאם לא יקדיש את חייו לזיכרון ולאבל, אם לא ישמש להם אנדרטה חיה ,הוא בחזקת בוגד; האירוע, ההרג והמוות, עלולים להפוך לחסרי משמעות8. האשמה עשויה להיות מובנת גם כניסיון להפיק את הלקחים מהאירוע וכך להשיג תחושת שליטה; שום אסון דומה לא יקרה שוב, כיוון שהנפגע למד משגיאותיו כביכול, ובפעם הבאה ינהג באופן מוצלח יותר וכך ימנע את הפגיעה9.

ניצולי קרבות מרגישים שהיה עליהם למות. הם מרגישים כי אינם ראויים לחיים וכי בדרך מתוחכמת הם הצליחו לשרוד על חשבונו של מישהו אחר. אדם אחר מת כדי שהם יוכלו לחיות. במקרים קיצוניים יותר האשמה כרוכה במחשבה שהוא הרג את חבריו כדי שיוכל לחיות10. הרגשת האשמה משמעה לקיחת אחריות בלעדית על האירוע. למרות שרגשות ומחשבות אלה עשויים להוביל לתחושה של שליטה גדולה יותר, באותה מידה הם יכולים להוביל לתחושות של חוסר אונים ודיכאון11.

חלק  מהנפגעים סובל מפגיעה מורלית זו קיימת כאשר הנפגע היה לא רק עד סביל להרג ולמוות, אלא גם משתתף פעיל במוות אלים או במעשי זוועה12. כאשר לא ניתן לתרץ מוות אלים בערך או במשמעות נעלים יותר13, כאשר האדם צפה או השתתף באירוע שהוא מתועב, או בזוי, מבחינה אנושית14, הוא נעשה מודע  למפלצת, לרוצח, לחיה שבאדם; תכונה העשויה להתקיים בכל אחד ואחד. האשמה עשויה להתעצם אם הלוחם חווה תחושות הנאה וכוח מהשתתפות באירועים האלה, אשר הקלו על תחושת חוסר האונים שלו בקרב. לוחמים הסובלים מאשמה דמונית הם אלה שחוו הנאה מההרג, או מצפייה, או השתתפות במעשי זוועה, או חוו התקפי רצח אקסטאטיים15. במחקרים על וותיקי קרבות וייטנאם הסתבר כי הם בעלי הסימפטומים הרבים ביותר של התסמונת הפוסט טראומטית16. חיילים החווים סוג כזה של אשמה חשים נגועים17, כאילו הם מפזרים מגיפה. הם פוחדים שהאחרים יכירו אותם כפי שהם מכירים את עצמם, ואז ידחו אותם בפחד וגועל. הם חוששים מחוסר שליטה עצמית ביצריהם החייתיים, ומהפחד שהם עלולים לפגוע שוב באחרים[18.

ביבליוגרפיה:

  • הרמן, ג.ל. (2003). טראומה והחלמה. תרגום: עתליה זילבר. תל-אביב, ישראל. עם עובד.
  • נוי, ש. (2000). מצבי לחץ טראומתיים. תל-אביב, ישראל. שוקן.
  • להד, מ. דורון, מ. (2006). פרוטוקול לטיפול בהפרעת דחק פוסט טראומטית SE FR CBT  . פרוטוקול סדנה לטיפול בהפרעת לחץ פוסט טראומטית, מלון באזל. תל-אביב, ישראל.
  • Vergolias, G.L. (1998). The Impact of Combat and Atrocity Exposure on the Development of Combat-Related PTSD and its Emotional Sequels of Guilt and Hostility in Vietnam Veterans: an Empirical Study. Chicago School of Professional Psychology, US: University Microfilms International.
  • Opp, R.E. Samson, A.Y. (1989). Taxonomy of Guilt for Combat Veterans. Professional Psychology: Research and Practice, 07357028, Vol. 20, Issue 3. PsycARTICLES/
  • Lifton, R.J. (1980). The Concept of the Survivor. In Survivors Victims, and Perpetrators: Essays on the Nazi Holocaust, ed. J.E. Dimsdale. NY, Hemisphere.
  • Somekh, T.H. (1994).  Art Therapy and Psychodrama: Their Role in the Treatment of Israeli Veterans Suffering from Post-Traumatic Stress Disorder. A Thesis, Lesley University.
  • Speed, N. Engdahl, B. Schwartz, J. et al. (1989).  Posttraumatic Stress Disorder as a Consequence of the POW Experience. Journal of Nervous and Mental Disease 177.
  • Lifton, R.J. (1973).  Home After the War. NY. Simon & Schuster.
  • Laufer, R.S. Brett, E. Gallops, M.S. (1985).  Symptom Patterns Associated with Post-Traumatic Stress Disorder among Vietnam Veterans Exposed to War Trauma. American Journal of Psychiatry 142.

[1] הרמן, 2003

[2] Vergolias, 1998

[3] Opp, Samson, 1989

[4] Lifton, 1980

[5] נוי, 2000

[6] (הרמן, 2003)

[7] Opp, Samson, 1989

[8] הרמן, 2003

[9] Somekh , 1994

[10] Opp, Samson, 1989

[11] להד, דורון, 2006

[12] ,Speed ,Engdahl, Schwartz et al 1989

[13] הרמן, 2003

[14] Lifton  , 1973

[15]  Opp Samson, 1989

[16] Laufer, Brett, Gallops , 1985

[17] Laufer, Brett, Gallops , 1985

[18] Opp Samson, 1989