(רצוי לקרוא כהמשך לעמוד: מהי פוסט טראומה)
"הלם קרב" הוא השם העממי ל-"תגובת קרב", המוכרת גם בשם "נוירוזת המלחמה". הלם קרב הוא חלק מהפרעת הדחק הפוסט טראומטית המתייחסת ללוחמים שהשתתפו בקרבות. בזמן המלחמה החייל נמצא בקונפליקט בסיסי ההולך ומחריף בשעת הקרב עצמו. הסיכון והפחד להיפגע ולמות במלחמה מעוררים דחף לצאת מתחום הסכנה המאיימת על קיומו של החייל. לעומת הדחף הזה, המחליש אותו בעמידתו, פועלים בו כוחות הדוחפים אותו להמשיך להילחם. כוחות אלה קשורים להזדהותו עם היחידה הלוחמת, שייכותו ותלותו בה, קשריו עם חבריו ליחידה ועם מפקדיו, הערכתו העצמית, גאוותו המקצועית והזדהותו עם צדקת המלחמה ומטרותיה. כאשר הסכנה מסביב הולכת וגוברת או נעשית ממושכת, מורל היחידה מתפרק, ואז נחלשים הכוחות הדוחפים ומתגברים הכוחות הבולמים. בשלב זה מופיעים סימני חרדה שבשיאם יציפו את האישיות בחרדה ללא שליטה פנימית, ובעקבותיה התפרצות הסימפטומים של תגובת הקרב החריפה. מתברר שביחידות בהן קיימת תמיכה חברתית חזקה, מורל גבוה, וקיים אמון במפקד ובפיקוד הגבוה, הסיכוי לפתח תגובת קרב נמוך מאשר ביחידות בהן המורל נמוך, אין 
תמיכה חברתית והמפקדים לא אמינים, או לא משרים ביטחון.1 התפתחות של תגובות קרב קשורה פעמים רבות לחוסנו האישי של הלוחם. עם זאת, ככל שהסכנה גדולה ומתמשכת, הסיכוי ללקות בתסמונת גדל גם אצל אנשים בעלי חוסן נפשי2. מחקר של שטיינר ונוימן אחרי מלחמת יום כיפור קבע כי הגורמים העיקריים לתגובות הקרב כתוצאה מהמלחמה היו כובד לחץ הקרב, ורמת התמיכה היחידתית3. במחקר שנעשה בקרב וותיקי קרבות בווייטנאם הסובלים מהפרעה פוסט טראומטית, הושוו לוחמים שנחשפו ללחימה קלה או בינונית לעומת לוחמים שנחשפו ללחימה כבדה. חמש עשרה שנים לאחר סיום המלחמה התברר ש 36% מהלוחמים שנחשפו ללחימה כבדה עדיין סבלו מהתסמונת, לעומת 9% מהלוחמים שנחשפו ללחימה קלה או בינונית4. במחקר כלל ארצי על הסתגלות מחודשת של וותיקי ווייטנאם שנבדקו זמן מה לאחר שובם מהמלחמה, התברר שבין החשופים ללחימה כבדה נמצאו שלושה מכל ארבעה כסובלים מפוסט טראומה5. הניסיון הישראלי מראה שתגובות הקרב בזמן המלחמה מסתכמות ב- 15% עד 20% מסך הנפגעים במלחמה. אם מוסיפים למספר גבוה זה את תגובות הקרב המאוחרות, שמגיעות לטיפול גם זמן רב לאחר סיום הלחימה, מגיעים לכ- 30% עד 40% מסך כל הנפגעים. כאשר שיעור הנפגעים הוא גבוה, עוצמת האש חזקה, ולכך מתווספים חוסר שינה, תשישות גופנית, רעב, צימאון, חום או קור, עולה הסכנה להתפתחות של פוסט טראומה. כאשר לחייל לא ניתנת אפשרות של פעילות והוא נמצא בהמתנה פסיבית או ממושכת לקראת יציאה לקרב, או תחת הפגזה כבדה, הרגשת הדחק הפנימית גוברת. לכך אפשר להוסיף את רמת האימונים, הביטחון באיכות הנשק, קבלת מידע מהימן על מהלך המלחמה ועל מיקום היחידה בחזית6. אולם הגורם החזק ביותר בנזק הנפשי הוא, ללא ספק, אופי האירוע הטראומטי עצמו7. קיים יחס ישיר בין חומרת הטראומה לבין חותמה הנפשי, בין שהאירוע נמדד במספר בני האדם שניזוקו ממנו ובין שהוא נמדד בעוצמתו ובמשכו8. איום מתמשך גורם להידלדלות המשאבים להתמודדות וככל שהוא מתארך צפויות טראומות קשות יותר9.
נשאלת השאלה אם יש אפשרות לנבא פוסט טראומה, דבר שיאפשר, למשל, מיון מתאים יותר בעת הגיוס לצבא. נעשו מספר מחקרים בשנים האחרונות שניסו לבדוק אם קיים מנבא אישיותי לפוסט טראומה. המסקנה של כלל המחקרים הייתה שאין מנבא אישיותי. כלומר, בלתי אפשרי לדעת מראש מי ילקה בפוסט טראומה בעקבות אירוע טראומתי ומי לא. אמנם חשיפה קודמת לאירוע טראומטי, או חוויית ילדות טראומטית מתמשכת, היא אינדיקאטור לסיכון המגבירה את הרגישות לגורמי הלחץ10, ובכל זאת, גם החסונים ביותר, גם אלה שחייהם עברו עליהם ללא כל נסיבות טראומטיות, יכולים ללקות בהפרעה הפוסט טראומטית כשהאינדיקאטור המשמעותי יותר הוא עוצמת הטראומה.
"במצבי אימה בני אדם מבקשים להם את המקור הראשון של נחמה והגנה בחייהם. חיילים פצועים ונשים נאנסות קוראים אל אימא, או אל אלוהים. כאשר קריאתם אינה נענית, הרגשת האמון הבסיסי שלהם מתנפצת. הם מרגישים נטושים לחלוטין, בודדים, מנודים מן המערכות האנושיות והאלוהיות של השגחה והגנה המקיימות את החיים. מכאן ואילך הרגשת ניכור וניתוק מחלחלת בכל מערכות היחסים שלהם, למן הקשרים המשפחתיים הקרובים ועד הקשרים המופשטים של קהילה ודת. כאשר אובד האמון, נפגעי הטראומה מרגישים שהם שייכים למתים יותר מאשר לחיים"11.
מומלץ לקרוא את העמוד: אשמת ניצולים
ביבליוגרפיה:
- אליצור, א. טיאנו, ש. מוניץ, ח. נוימן, מ. (2010). פרקים נבחרים בפסיכיאטריה. מהדורה חמישית בעריכת מוניץ, ח. תל-אביב, ישראל. דיונון מבית פרובוק בע"מ.
- הרמן, ג.ל. (2003). טראומה והחלמה. תרגום: עתליה זילבר. תל-אביב, ישראל. עם עובד.
- נוי, ש. (2000). מצבי לחץ טראומתיים. תל-אביב, ישראל. שוקן.
- זומר, א. (2003) דילמות קליניות בהתערבות ראשונית עם אנשים שנחשפו ללחץ טראומתי: לדבב או לא לדבב? נדלה ב- 10.3.14 מתוך www.somer.co.il
- Steiner, M. Neumann, M. (1978). Traumatic Neurosis and Social Support in the Yom Kippur War Returnees. Military Medicine 143 (12).
- Kulka, R.A. Schlenger, W.E. Fairbank, J.A. et al. (1988). National Vietnam Veteran Readjustment Study (NVVRS) Executive Summary, Research Triangle Park, NC; Research Triangle Institute.
- Laufer et al. (1983). "Symptom Patterns"; Carg, J. Lives After Vietnam: The Personal Impact of Military Service. Lexington, M.A; D.C. Heath.
[1] אליצור, טיאנו, מוניץ, נוימן, 2010
[2] הרמן, 2003
[3] Steiner, Neumann, 1978
[4] Kulka, Schlenger, Fairbank , 1988
[5] הרמן, 2003
[6] אליצור, טיאנו, מוניץ, נוימן, 2010
[7] GreenGrace, Lindy, , 1990
[8] Laufer, Card, 1983
[9] נוי, 2000
[10] זומר, 2003
[11] הרמן, 2003. עמוד 72