בטיפול בנפגעי פוסט טראומה תהליכי ההעברה (Transference) עשויים להיות ספציפיים לטראומה1. העברה טראומטית מתקיימת במקום, או בנוסף, לתהליכי ההעברה הרגילים הנובעים מנסיבות החיים שקדמו לטראומה. בהעברה טראומטית המטופל, או המטופלת, באופן לא מודע, מייחסים למטפל, או מטפלת, עניינים לא פתורים מהאירוע הטראומטי ונותנים להם תפקיד או תפקידים הקשורים באירוע הטראומטי. המטופל יכול לראות את התרפיסט בתפקיד חיובי – ניצול שותף, מציל, או מנחם. או לחלופין בתפקיד שלילי – בוגד, משתף פעולה, או שופט עוין. במקרים רבים, בעיקר אחרי כשל אמפאתי של התרפיסט, המטופל יכול לראות אותו כתוקף וכמתעלל. אופי הטיפול מושפע מהאמביוולנציה של המטופלים בין שתי העמדות2. ההעברה הטראומטית משקפת פעמים רבות את חוויית חוסר הישע של המטופל. בשעת הטראומה הנפגע חסר ישע לחלוטין, אין הוא יכול להגן על עצמו ואיש אינו חש לעזרתו. הוא מרגיש עזוב לנפשו. זיכרון החוויה הזו מחלחל בכל יחסיו בהמשך. ככל שגדלה הרגשת חוסר הישע והנטישה שלו, כך גובר הצורך שלו במושיע כל יכול. פעמים רבות הוא מועיד את התפקיד הזה לתרפיסט ומפתח ציפיות אידיאליות בנוגע אליו. האידיאליזציה של התרפיסט מגינה עליו בפנטסייה מפני חוויה חוזרת של אימת הטראומה. כאשר המטפל אינו עומד בציפיות האידיאליות האלה, המטופל נתקף זעם חסר ישע ונואש, מכיוון שהוא מרגיש שחייו תלויים במושיעו, וזה זנח את תפקידו. פעמים רבות נפגע הטראומה מתיק את זעמו מן התוקף אל מטפליו ומרגיש כי החובש שטיפל בפצעיו, ולא האויב, כמעט הרג אותו. הפצוע זקוק נואשות לחובש ויחד עם זאת הוא חש הרגשת ביזוי ובושה בחוסר האונים שלו. כך גם לגבי התרפיסט. בפנטסיות הנקם של המטופלים הם מבקשים לדחוק את התרפיסט המאכזב, הראוי לקנאה, לאותו מצב קשה מנשוא של אימה, חוסר ישע ובושה, שהם עצמם היו שרויים בו3. חוסר האונים של המטופל מתבטא לא פעם בהשלכת חוסר הישע שלו על המטפל על ידי יצירת מצבים שונים ברצף שבהם המטפל חש חוסר אונים4.
נפגע הטראומה מרגיש צורך נואש לבטוח בתום ליבו ובכשירותו של התרפיסט, אך הוא אינו יכול לעשות זאת, כי יכולתו לרכוש אמון ניזוקה בחוויה הטראומטית5. הוא מניח שהתרפיסט אינו מסוגל, או אינו רוצה לעזור, והוא סבור שהתרפיסט אינו יכול לעמוד בשמיעת סיפור הטראומה. נפגעי תגובות קרב לא ירקמו יחסי אמון עד שישוכנעו שהתרפיסט מסוגל לעמוד בשמיעת פרטי סיפור המלחמה6. בה בעת חושד המטופל במניעיו של כל תרפיסט שאינו נרתע. הוא בודק בשבע עיניים כל מילה ומחווה של התרפיסט בניסיון להתגונן מפני תגובות עוינות צפויות. מכיוון שאין לו אמון בכוונותיו הטובות של התרפיסט, הוא טועה שוב ושוב בפירוש מניעיו ותגובותיו ועלול לגרור את התרפיסט אל דינאמיקה של שליטה וכניעה. ההעברה הטראומטית כולה מקבלת צביון של חיים ומוות כאילו חייו של המטופל תלויים בשמירתו של התרפיסט תחת שליטה. זה יכול לבוא לידי ביטוי, למשל, בצורך של המטופל לצלם את המטפל. הצילום משמש למטופל בתור 'חפץ מעבר' העוזר לו לשלוט בתרפיסט בפנטסיה, כדי להתגונן מפני אימת הנטישה.
נפגעי פוסט טראומה חשים שנעשה להם עוול והם זכאים לפיצוי. פנטסיית הפיצוי מופנית פעמים רבות למטפל. המטופלים עשויים להתרעם על הגבולות והמחויבויות של הברית הטיפולית ולתבוע הסדר מיוחד. ביסוד הדרישות האלה מונחת הפנטסיה שרק אהבה ללא שיעור של התרפיסט, או של אישיות מאגית אחרת, בכוחה לבטל את נזקי הטראומה7.
כמו בטיפול פרטני, כך גם בטיפול קבוצתי בניצולי טראומה, תהליכי ההעברה והעברת הנגד המיוחדים לטראומה, מאיימים להציף את המפגשים הקבוצתיים. חברי הקבוצה ישליכו כמעט כל רגש על המטפל הקבוצתי. הוא יכול להיתפש כפסיבי ואדיש, לא אמפאטי מספיק, כמושיע, או כתוקף ומתעלל. ההעברה האופיינית בקבוצה נעה בין אידיאליזציה לדבליואציה של המנחה8.
פרנצי התייחס למטופליו בעלי העבר הטראומטי וטען שהם מתקיפים אותו וטוענים כלפיו שאינו רגיש, שהוא קר, ואפילו נוקשה ואכזרי. הם האשימו אותו באנוכיות, באטימות לב וביהירות. בעוד שהאשמות אלה התרחשו לעיתים נדירות, רוב הזמן הם הגיבו בצייתנות כמעט חסרת אונים ובנכונות בולטת לקבל את פירושיו. זמניותה של היענות זו הובילה אותו להשערה שמטופלים צייתניים אלה חשים בסתר שנאה וכעס. הוא הגיע למסקנה שהם ניחנים בחושים ערים ומעודנים ביותר, כמעט על חושיים, באשר למשאלות, לנטיות, למצבי הרוח, לסימפטיות ולאנטיפטיות של האנליטיקאי, גם כאשר רגשות אלה אינם מודעים לאנליטיקאי עצמו. פרנצי מציין בתוך כך את בדיקת גבריותם מולו, וניסיונם לזהות את אהבתו אותם למרות גבריותם הפגועה; רק אז יכלו להמשיך בטיפול. על המטפל מוטלת החובה לנחש מתוך האסוציאציות של המטופלים לא רק את האירועים הלא נעימים מהעבר, אלא גם את הביקורת המדוכאת והמודחקת כלפיו. יש לשים לב במיוחד לאופן המחשבה והדיבור של מטופלים אלה שהוא ייחודי, סמוי מן העין, אך גם ביקורתי מאוד. פתיחת השער של המטפל לביקורת כלפיו, יכולתו להודות בטעויות וניסיונו להימנע מהן בעתיד, יעניקו לו את אמון המטופל. אמון זה הוא היוצר את הניגוד בין ההווה לבין העבר הטראומטוגני הבלתי נסבל. זהו איפה ניגוד חיוני כדי שהעבר לא יחווה עוד בשחזור הזייתי, ואפשר יהיה להחיותו כזיכרון אובייקטיבי. פרנצי מוסיף שההורים והמטפלים האנליטיקאים חייבים ללמוד שמאחורי כניעות ואפילו הערצה, כמו מאחורי אהבת ההעברה של ילדינו, מטופלינו ותלמידינו, מסתתרת משאלה עזה להיפטר מן האהבה החונקת הזו. אם עוזרים להם לוותר על תגובת ההזדהות ולהדוף את ההעברה שהייתה עליהם לטורח, יצליחו לפתח את אישיותם9.
בשלב האחרון של הטיפול הקשר בין המטופל לתרפיסט הופך לעמוק יותר, ויחד עם זאת רגוע ובטוח יותר. יש פחות משברים ויש מקום לספונטאניות ולהומור. יכולת ההתבוננות העצמית של המטופל גדלה, ויש בו סובלנות רבה יותר לקונפליקטים פנימיים. עם השינוי בהערכתו העצמית משתנה גם הערכתו את התרפיסט. התרפיסט נעשה פחות אידיאלי בעיניו, והוא סלחני יותר למגבלותיו כמו למגבלות של עצמו. חיבתו אליו גדלה ועבודתם מתחילה לדמות לפסיכותרפיה רגילה10.
הטיפול בנפגעי פוסט טראומה מציב את המטפל במקום פגיע. מחקרים רבים בתחום מצביעים על טראומה משנית אצל המטפלים בנפגעי פוסט טראומה, על ירידה ברמת האושר האישי ועל תסמינים הדומים לתסמיני המטופלים. לא רק התהליך הטיפולי ויחסי ההעברה המיוחדים לפוסט טראומה מקשים על המטפלים. עצם שמיעת הסיפורים הקשים עלולה להציף את המטפלים בתחושות של זעם, כאב, אשמה וחוסר אונים. כדי להתמודד עם הרגשות הקשים העולים בטיפול על המטפל לדאוג לטפל בעצמו. טיפול נפשי, הדרכה של מטפל מיומן בפוסט טראומה, ואם אפשר גם קבוצת הדרכה עם מטפלים עמיתים, עשויים לעזור למטפל להישאר קרוב חוויה למטופליו מבלי לסכן את עצמו ואת אושרו האישי.
ביבליוגרפיה:
- Brandell, J. (1992) Counter transference in Psychotherapy with Children and Adolescents . Northvale, NJ. , Jason Aronson.
- Wilson, J.P. Lindy, J.D. (1999). Empathic Strain and Counter transference. In Essential Papers on Posttraumatic Stress Disorder edited by Horowitz, M.D. N.Y. and London. N.Y. University.
- הרמן, ג.ל. (2003). טראומה והחלמה. תרגום: עתליה זילבר. תל-אביב, ישראל. עם עובד.
- נוי, ש. (2000). מצבי לחץ טראומתיים. תל-אביב, ישראל. שוקן.
- פרנצי, ש. (2003). בלבול השפות בין המבוגרים לילד. תרגום: רחל בר-חיים. תל-אביב. עם עובד.
- Chu, J.A. (1988). Ten Traps for Therapists in the Treatment of Trauma Survivors. Dissociation 1 24-32.
- Hendin, H. Haas, A.P. (1984). Wounds of War: The Psychological Aftermath of Combat in Vietnam. N.Y. Basic Books.
- Weinberg, H. Nuttman-Shwartz, O. Gilmore, M. (2005). Trauma Groups: an overview. Group Analysis, Vol 38(2). Pp. 189-204.
[1] Brandell, 1992
[2] ,Wilson, Lindy 1999
[3] הרמן, 2003
[4] נוי, 2000
[5] Chu 1988
[6] Hendin, Haas, 1984
[7] הרמן, 2003
[8]Shwartz &GilmorNutman- , ,Weinberg 2005
[9] פרנצי, 2003
[10] הרמן, 2003