הכול בראש?
"הכול בראש" הוא ביטוי המייחס לנו אפשרות לשליטה. אם זה "רק" בראש הרי שקל להחליט אחרת ולשנות, אפשר "לצאת מזה". אבל אין הדבר כך. בהפרעה הפוסט טראומטית הגוף כולו לוקח חלק. בשעת סכנה גופנו נעשה דרוך ומוכן: לחץ הדם עולה, דפיקות הלב מואצות, אנחנו מרגישים צמרמורת וקור, שרירינו מתכווצים ושערנו סומר. כל התגובות האלה הן תגובות הישרדותיות שמטרתן להכין את גופנו לאפשרות של בריחה או לחימה. לאחר חלוף הסכנה בדרך כלל גופנו שב לעצמו. אצל אנשים הסובלים מפוסט טראומה, הגוף לא חוזר לעצמו אלא ממשיך לפעול כאילו היה תחת סכנה מתמדת. האדם שחווה טראומה קשה חי בדריכות גופנית ונפשית גבוהה כמי שמצפה לקטסטרופה העומדת להתרחש בכול רגע.
כשהגוף שלנו מסמן שאנחנו בסכנה, אנחנו מתחילים להאמין בכך ולחשוב שכול דבר מסכן אותנו. זה גורם לנו להימנע מפעילויות, להימנע מקשרים רגשיים, ולצמצם את עולמנו. כתוצאה מכך אנחנו לא חווים חוויות טובות חדשות ואנחנו מתבצרים יותר ויותר בעמדות שליליות לגבי העולם, ולגבי יכולתנו להגיב אליו כראוי. אנחנו מאבדים את ביטחוננו העצמי ואת התחושה שהעולם הוא מקום בו אפשר להגשים את רצונותינו ולהרגיש נינוחות והנאה.
אדם הסובל מפוסט טראומה מאבד אמון ביכולת שלו לפעול ולהצליח בעולם וביכולתו להיות מוגן בעולם. בושה ואשמה רודפות אותו. הדריכות הגבוהה גורמת לו לחוסר שקט תמידי ולהתפרצויות זעם, והקהות הרגשית גורמת לריחוק מקרבה רגשית ואינטימיות. מעל לכול, תחושת הערך העצמי מתדרדרת מאוד. כדי להצליח להיחלץ ממצב נפשי וגופני כל כך מורכב אנחנו צריכים לעשות עבודה ואנחנו לא יכולים לעשות אותה לבד. אי אפשר "לצאת מזה" אך ורק בעזרת כוח הרצון. רק עבודה עקשנית עם מטפל מיומן, מומחה לפוסט טראומה, יכולה להושיע.
מה קורה בטיפול?
הטיפול נעשה באמצעות שיחה. בפגישה הראשונה אני מנסה להבין ולאמוד את נזקי הטראומה. איך הטראומה שהתרחשה בעבר הקרוב או הרחוק משפיעה על היומיום של האדם היושב מולי. מה נפגע? כמה נפגע? במה אפשר לגעת, ועם מה צריך לחכות. אך בעיקר מה חשוב לאדם שבחר להגיע לטיפול? יש מי שרוצה לספר את הסיפור של מה שקרה, לנסות להיזכר בפרטים החסרים שנשמטו מהזיכרון, כדרכם של זיכרונות טראומטיים, ולעבד את האירוע שוב ושוב עד שיובן. יש מי שרוצה להבין איך התחוללה ההתדרדרות הנפשית בעקבות האירוע, לחפש את הדרך להטמיע את האירוע הטראומטי בחיים ולהמשיך הלאה למחוזות בריאים יותר. יש מי שרוצה לתקן קשרים שהתקלקלו, או להצליח לבנות קשרים חדשים ומתוקנים. יש מי שמבקש להתחזק, להשיב אליו את הביטחון העצמי שנפגע, את האופטימיות, את היכולת לשמוח, ליהנות, לאהוב. יש מי שרוצה שכוחותיו ישובו אליו, להצליח להרגיש שליטה בעולם הפנימי והחיצוני. יש מי שמבקש להפחית את מפלס החרדה, להחזיר לעצמו שקט, לישון לילה שלם ברצף. ויש מי שרוצה את כל הדברים שהזכרתי כאן ועוד…
החלמה מפוסט טראומה
הלוואי שיכולתי לומר שכולם מחלימים, שבכוחי להחזיר את כל מה שאבד. אני כן יכולה לומר שיש מי שמחלים, ויש מי שלא מחלים לחלוטין, אבל יכול בעזרת הטיפול לשפר את איכות חייו באופן ניכר. הדבר תלוי גם בתמיכה המשפחתית והחברתית של המתמודד. בחלק מהמקרים, בהחלטה משותפת עם המטופל, אני מזמינה את בני המשפחה כדי להדריך אותם כיצד הם יכולים לתרום להחלמה, וכדי לנסות להפוך את היחסים הטעונים ליחסים של הבנה ושיתוף פעולה.
כשאני מביטה לאחור, למטופלים שטיפלתי בהם במהלך השנים, ומטופלים שאני עדיין מטפלת בהם, אני יכולה לומר שלחלקם עזרתי מאוד והם שבו לחיים מלאים. למיעוטם עזרתי במידת מה, כך שקשיים אחדים נפתרו ואחדים עדיין לא. טיפול הוא תהליך הלוקח זמן. מטופלים מדווחים הרבה פעמים על הקלה כבר בשלבים הראשונים של הטיפול, אבל טיפול הוא לא "זבנג וגמרנו". הטראומה היא "זבנג" כואב המצריך התמודדות עמוקה ורצינית.
אנשים רבים מתייחסים לטיפול כאל משהו המיועד לחלשים. האמת היא הפוכה. הבחירה בטיפול היא בחירה בהתמודדות במקום כניעה. כדי להתמודד באמת, אנחנו זקוקים למישהו מקצועי שיעזור לנו. הבחירה בטיפול היא בחירה ביציאה מהמקום הפגוע למקום טוב יותר. זהו מעשה אמיץ של בחירה בחיים.
טיפול והחלמה מפוסט טראומה בהרחבה:
אפשר לזהות שלושה שלבים עיקריים בטיפול בפוסט טראומה: השלב הראשון הוא יצירת ביטחון. השלב השני עוסק בזכירה ואבלות, והשלב השלישי עוסק בקשר מחודש עם החיים הרגילים. מטבע הדברים שלושת השלבים משתלבים זה בזה באופן שלא תמיד אפשר להפריד ביניהם. ובכל זאת, בתהליך טיפולי מוצלח אפשר יהיה לזהות תזוזה הדרגתית ממקום של חרדה קיומית, לביטחון ראוי לאמון. מזיכרון מקוטע ומבולבל של האירוע הטראומטי, אל זיכרון מוכר ונהיר יותר, ומבידוד והסתגרות אל קשר חברתי מחודש. גרעין חוויית הטראומה הנפשית הוא הנישול מהכוח והניתוק מן הזולת. לכן, ההחלמה מבוססת על העצמה ועל יצירת קשרים חדשים ומחודשים. ההחלמה יכולה להתבצע רק בתוך הקשר של יחסים ולא בבידוד1. יחסים כאלה מתחילים בחדר הטיפול בין הנפגע למטפלת, או המטפל. יחסי האמון הנוצרים אט אט במקום המוגן של הטיפול, אמורים להתרחב עם הזמן והביטחון שנרכש, ולזלוג החוצה ליחסים עם המשפחה, החברים והקהילה.
התנאי הראשוני לטיפול מוצלח בפוסט טראומה הוא ההבנה שהמילה האחרונה היא של המטופל. שום התערבות שלוקחת כוח מהמטופל לא תוכל לעודד את החלמתו. תפקידו של המטפל הוא להחזיר לנפגע את תחושת השליטה בחייו. המטפל נמצא בחדר כדי להיות עד ובעל ברית שבאוזניו יכול הנפגע לתאר את הלא יתואר. כדי לאפשר צמיחה פוסט טראומטית יש לפנות קודם כל מקום לכאב ולהכרה בגודל הזוועה ועומק השבר. על המטפל ללוות את הנפגע בפתיחות, צעד אחר צעד, מבלי לדחוף ומבלי למשוך. נדרש כאן אורך נשימה. על המטפל להיות נוכח ולהישאר עם המצוקה מבלי להישאב לתוך המערבולות הרגשיות ולהזדהות יתר על המידה2. רק באופן הזה יוכל נפגע הטראומה להרגיש ביטחון ולהרגיש שיש לו שותף שגם אם לא נכח בשעת האירוע, הרי הוא נוכח כאן עכשיו ומאפשר לסיפורו להתקיים מבלי להיבהל ומבלי לטשטש. בשלב הבא אפשר יהיה להבין את ההשלכות של האירוע הטראומטי על הנפגע, או הנפגעת, ולבדוק יחד את הדרכים להתגברות והחלמה.
מומלץ לקרוא את העמוד: מתי לפנות לטיפול
ביבליוגרפיה:
- הרמן, ג.ל. (2003). טראומה והחלמה. תרגום: עתליה זילבר. תל-אביב, ישראל. עם עובד.
- פרדס, א. (2011). מה שלא הורג מחשל, האומנם? – על צמיחה פוסט-טראומטית. נדלה ב- 12.3.14 מתוך: telem.org.il
[1] הרמן, 2003
[2] פרדס, 2011