נפגעי פוסט טראומה חיים פעמים רבות בבידוד קיצוני הנובע מתחושה שאף אחד לא יכול להבין אותם או להרגיש דומה. יתרה מכך, הם חוששים שאם אנשים ידעו מה מצבם הם ידחו אותם, או גרוע מכך, ירחמו עליהם. כתוצאה מכך הם נמנעים מיחסי קירבה ולא משתפים אחרים, גם את הקרובים ביותר, ברגשותיהם. בכך אינם מאפשרים לעצמם לחיות באופן פתוח וגלוי, ולהתקבל כפי שהם על ידי האחרים. הם עסוקים בלהסתיר את עצמם, ולפעמים להסתיר את העובדה שאינם עובדים או לומדים בגלל קשייהם.
חידוש הקשרים החברתיים מתחיל בגילוי שהאדם אינו לבדו, ואין כמו קבוצה כדי להרגיש שאינך לבד. תחושת האוניברסאליות בקבוצה, בעיקר בקרב אנשים החשים מבודדים בעקבות זיכרונות כואבים ומבישים, נותנת מידה של תמיכה והבנה שאינה מזומנת לנפגע בסביבתו החברתית הרגילה. לכידות בקבוצה נגרמת משיתוף של המשתתף את חבריו לקבוצה בעולמו הפנימי, וקבלתו על ידם. הקבלה על ידי חברי הקבוצה מעוררת את המשתתף להטיל ספק בהנחותיו הבסיסיות בדבר היותו בלתי מקובל, או בלתי אהוב. קבוצה כזו, המונחית בידי מנחי קבוצות מקצועיים, מתנהלת לפי נורמות של חוסר שיפוטיות וקבלה. נפגעי פוסט טראומה אשר יכולתם להתחלק ברגשותיהם ולזכות בתמיכה וקבלה הייתה מוגבלת ביותר, שחשו מבודדים מאוד, מוצאים בקבוצה את המקום היחיד בו הם מצליחים לקיים קשרים אנושיים מעמיקים. לעיתים הם מרגישים שהקבוצה היא בית יותר מאשר כל מקום אחר. מאוחר יותר, לפעמים שנים אחרי שהסתיימו מפגשי הקבוצה, הזיכרון המשמעותי ביותר הוא התחושה החמה של שייכות וקבלה.
חברות בקבוצה, אישור וקבלה, הם החשובים ביותר בהתפתחות האינדיבידואל למין ילדותו, נערותו ובגרותו. הרגשת שייכות לקבוצה חברתית כלשהי, היא בעלת חשיבות עצומה להערכה העצמית ולהרגשה הטובה של כל אדם, כפי שאין הרסני יותר מלהרגיש מנודה. על כן, היות האדם חלק אינטגראלי ומוערך בקבוצה, הוא מקום מרפא בפני עצמו. הפנמת האטמוספרה של לכידות קבוצתית, מרחיבה את תהליך הקבלה העצמית והלכידות העצמית1.
המפגש עם אחרים שעמדו בניסיונות דומים מפיג את הבדידות, הבושה וההכתמה. כאשר מתפתחת בקבוצה לכידות ואינטימיות, מתחיל תהליך מורכב של השתקפות. ככל שהמשתתף מעניק יותר סובלנות, חמלה ואהבה לאחרים, כך גדלה יכולתו לקבל זאת מהם בחזרה. קבלת הקבוצה מגדילה את הערכתו העצמית של כל אחד ממשתתפיה. חברי הקבוצה רואים זה את זה כדומים ושווים ואף על פי שכל אחד מהם סובל וזקוק לעזרה, יש לו גם משהו לתרום. הקבוצה תובעת ומטפחת את הכוחות של כל אחד מחבריה. עקב כך, הקבוצה מסוגלת לשאת ולמזג חוויה טראומטית שהיא גדולה מחווייתו של כל אחד מחבריה. וכל אחד מחבריה יכול להיעזר במשאביה המשותפים בדרך לקידום האינטגרציה האישית שלו2. הטיפול הקבוצתי בנפגעי הטראומה מאפשר את ההכרה שהמשתתף אינו לבד במצב הזה. שלמרות מה שעבר, הוא עדיין אנושי והוא חלק מקהילה של אנשים שעברו חוויות דומות, ועדיין הוא יכול לתרום לאחרים3. הטיפול הקבוצתי בנפגעי טראומה מקבל ערך מיוחד כאשר הוא נעשה בקרב שותפי גורל. קבוצה של ניצולי קרבות הסובלים מתגובות קרב, למשל, מהווים את הקהל בעל ההבנה הרבה ביותר לעולמו של הניצול. זוהי קבוצת תמיכה בעלת עוצמה מיוחדת4.
"הסולידאריות של הקבוצה היא ההגנה הטובה ביותר מפני אימה וייאוש. הטראומה מבודדת, והקבוצה שבה ויוצרת הרגשת שייכות. הטראומה מביישת ומכתימה, והקבוצה עדה ומאשרת. הטראומה משפילה את הקורבן, הקבוצה מרוממת אותו. הטראומה שוללת ממנו את אנושיותו, הקבוצה משיבה לו אותה"5.
מחקרים העוקבים אחרי נפגעי פוסט טראומה שהשתתפו בקבוצות טיפוליות מראים שיפור ניכר בהערכה העצמית ובהפחתת תחושת הבדידות של משתתפי הקבוצות. סימפטומים של קהות נעלמו ויחסיהם עם אחרים השתפרו. בקבוצות שעסקו בליקויים בתפקוד המיני בעקבות טראומה, דווח על שיפור ניכר בתפקוד6. קבוצת התרפיה מהווה מרחב מוגן לאימון ולמידה של דפוסי יחסים חברתיים. משתתפים בקבוצה מעודדים לתת את דעתם על יחסי הגומלין שלהם כאן ועכשיו. התפתחות של קונפליקטים בתוך הקבוצה מהווה חלק מהותי מהמשימה התרפויטית, שכן, באמצעות הבנתם ויישובם מושגים התובנה והשינוי. המשוב שחברי הקבוצה מקבלים זה מזה, המשוב התומך כמו גם המשוב הביקורתי, הם חלק מהותי בתרפיה7.
ביבליוגרפיה:
- Yalom, I.D. (1985). The Theory and Practis of Group Psychotherapy, 3rd ed. New York. Basic Books
- הרמן, ג.ל. (2003). טראומה והחלמה. תרגום: עתליה זילבר. תל-אביב, ישראל. עם עובד.
- נוי, ש. (2000). מצבי לחץ טראומתיים. תל-אביב, ישראל. שוקן.
- Johnson, D.R. (1987). The role of the Creative arts therapies in the diagnosis and Treatment of Psychological Trauma. The Arts in Psychotherapy, Vol 14. USA. Pergamon Journals.
[1] Yalom, 1985
[2] הרמן, 2003
[3] Johnson, 1987
[4] נוי, 2000
[5] הרמן, 2003, עמוד 261
[6] הרמן, 2003
[7] Yalom, 1985