(מומלץ לקרוא אחרי הפרק: טיפול והחלמה בפוסט טראומה)
נפגעי פוסט טראומה עשויים להיעזר בטיפול בכול שלב. גם אדם הנושא את מוראות הקרב שהשתתף בו לפני עשרות שנים, או נפגעי התעללות מתמשכת בילדותם (טראומה מורכבת), שנים רבות לאחר שבגרו, זקוקים לטיפול. הטיפול עשוי להביא להקלה ורווחה נפשית גם לאחר שנים. אולם ללא ספק, פניה מיידית לטיפול יכולה לסייע במניעה או לפחות לעצור את ההחמרה של ההפרעה הפוסט טראומטית.
יש חשיבות גדולה לפנייה סמוכה ככול הניתן למועד האירוע הטראומטי. ניצול האירוע עלול לסבול מרמות גבוהות של עירור פסיכו-פיזיולוגי. עירור היתר מתבטא בדופק גבוה, הזעה, תגובות של בהלה לתנועות או רעש פתאומיים, שינה קטועה המלווה בחזיונות מהאירוע ומחשבות בלתי פוסקות כמעט סביב האירוע. הדבר מעיד על סיכון מוגבר להתפתחות תסמונת פוסט טראומטית. רמות העירור משפיעות באופן שלילי על ניסיונותיו של הניצול לחזור לשגרה, משפיעות על יכולתו לנוח ולישון, ומחמירות את מצב הלחץ שלו. התערבות מוקדמת על ידי מטפלים בעלי ניסיון עם אוכלוסיות נפגעות טראומה היא מהותית. בשלבים הראשוניים העזרה מתמקדת בהקניית מיומנויות התמודדות עם לחץ וחרדה. בנוסף, ההתערבות הראשונית לוקחת בחשבון דאגה לביטחונם האישי של הניצולים. למשל קורבנות פשע אלים העלולים להזדקק לליווי משטרתי, פניה לבית חולים או פניה למוקד חירום. דאגה לביטחונו האישי של הנפגע בשילוב עם עזרה המכוונת להקלה רגשית, עשויים לסייע לניצול לפתח תחושת שליטה בחוויה הרגשית ולשקם את תחושות הביטחון והרווחה שנפגעו כתוצאה מהטראומה. ההתערבות הטיפולית תעצור את הנטייה של ניצולי אירועים טראומטיים להימנעות והסתגרות, ותקטין את המוטיבציה לשימוש מזיק בחומרים (כמו אלכוהול) כדי לשלוט ברגשות השליליים.
אפשר לראות את החודשים הראשונים שלאחר האירוע כ "חלון ההזדמנויות" הטיפולי. כאשר הנפגע נמצא במסגרת טיפולית הולמת ומגלה מוטיבציה להחלמה, אפשר, פעמים רבות, למנוע את הסכנה של תסמונת פוסט טראומטית כרונית גם אם התסמינים נמשכים יותר משנה. יש לא מעט מקרים שיכולים להגיע להחלמה מלאה בעזרת טיפול מתאים, גם לאחר מספר שנים מהאירוע הטראומטי1.
התערבות מוקדמת עשויה לסייע בשימוש שעושה הנפגע במערכת התמיכה החברתית. במקרים לא מעטים הסביבה לא רק שאינה מכילה, אלא אפילו מכבידה וחוסמת. אנשים בסביבתו של הנפגע יכולים לחשוב שאם הניצול ידבר על האירוע הוא עלול לשקוע במסכנות2. פעמים רבות בני משפחה וחברים מתקשים להתמודד בעצמם עם האירוע שאירע ליקירם והם מנסים להקטין מעוצמתו, או לטשטש את הנזק שנגרם. כתוצאה מכך ניצולים רבים נתקלים באמירות כמו: "צא מזה", "אל תחשבי על זה", "זה רק בראש", וכדומה. הסביבה משדרת לנפגעי הטראומה כי עליהם להיות חזקים, או לשים את העבר מאחוריהם ולהמשיך הלאה. אמירות כגון אלה עלולות להיחוות לא רק כחסרות רגישות אלא כלחץ, ביקורת ודה לגיטימציה של המצוקה. הן מגבירות את תחושת הבדידות של הנפגע וגורמות לו להרגיש לא מובן ומאכזב3, ואף להאמין שמשהו בתגובותיו אינו תקין. מטופלים פוסט טראומטיים רבים חוששים שמא איבדו את שפיות דעתם. לכן יש חשיבות רבה לכך שהנפגע יקבל את כל המידע האפשרי לגבי מצבו. המטופל מגלה שיש שם ושפה לחוויה שלו, שהוא אינו מטורף. שאחרים סבלו סבל דומה לשלו ושהתסמונות הטראומטיות הן תגובות אנושיות נורמאליות על מצבים קיצוניים4.
חותם האירוע הטראומטי עלול לשוב ולהדהד במחזור חייו של הנפגע. אירועים משמעותיים בחיים כמו נישואים או גירושים, לידה או מוות במשפחה, מחלה או פרישה לגמלאות, עלולים להעלות ולעורר מחדש זיכרונות טראומטיים. אלו הן תמיד הזדמנויות לחזור לטיפול או להתחיל טיפול למי שטרם עשה זאת.
נפגעי פוסט טראומה רבים נמנעים מקבלת טיפול מתוך תחושות של בושה והשפלה. כאילו נוצחו באיזה קרב ואם יבקשו עזרה זו תהיה הודאה סופית במפלתם. אולם הכרת האדם במצבו ונקיטת צעדים לשינוי מעידים על כוח ולא על חולשה. על יוזמה ולא על סבילות. עשיית מעשה לקידום ההחלמה לא רק שאין בו מן התבוסתנות אלא שהוא אף מעצים את הנפגע. זהו מעשה של אומץ לב5. הבחירה בטיפול היא בחירה בהתמודדות עם הפגיעה ולא בכניעה לה.
ביבליוגרפיה:
- אליצור, א. טיאנו, ש. מוניץ, ח. נוימן, מ. (2010). פרקים נבחרים בפסיכיאטריה. מהדורה חמישית בעריכת מוניץ, ח. תל-אביב, ישראל. דיונון מבית פרובוק בע"מ.
- זומר, א. (2003) דילמות קליניות בהתערבות ראשונית עם אנשים שנחשפו ללחץ טראומתי: לדבב או לא לדבב? נדלה ב- 10.3.14 מתוך www.somer.co.il
- הרמן, ג.ל. (2003). טראומה והחלמה. תרגום: עתליה זילבר. תל-אביב, ישראל. עם עובד.
- פרדס, א. (2011). מה של הורג מחשל, האמנם? – על צמיחה פוסט-טראומטית. נדלה ב- 12.3.14 מתוך: telem.org.il.www
[1] אליצור, טיאנו, מוניץ, נוימן, 2010
[2] זומר, 2003
[3] פרדס, 2011
[4] הרמן, 2003
[5]הרמן, 2003