בני משפחה קרובים, הורים, בני זוג, או ילדים של אנשים שלקו בפוסט טראומה עלולים "להידבק". מגע יומיומי עם אדם קרוב הסובל מפוסט טראומה עלול להשפיע על הסביבה כך שחלק מהסימפטומים של פוסט טראומה נצפים גם אצל מי שלא לקח חלק באירוע הטראומטי עצמו, אבל נחשף לאורך זמן לנפגע ומושפע ממנו.
בני המשפחה מרגישים את הסבל של יקירם ונחלצים לעזור לו. ברבות הזמן כאשר הם לא מצליחים בכך הם מתחילים להרגיש ייאוש וחוסר אונים. הם חשים אשמה אם הם נהנים כשבן משפחתם סובל ומתחילים לאט לאט לצמצם את עולמם. התפרצויות הזעם התכופות של הנפגע מעוררות כעס, אך הקושי לכעוס על יקירם הסובל מביא למלכודת רגשית שקשה להתמודד אתה.
בנות ובני זוג של נפגעי פוסט טראומה סובלים מחרדות, דיכאון, ותחושות של ניכור ובדידות. הקשרים החברתיים שלהם נפגעים גם מפני שבני זוגם מפסיקים להשתתף בחיים החברתיים והם מרגישים לא נוח להמשיך לקיים אותם בעצמם.
ילדים של נפגעי פוסט טראומה סובלים פעמים רבות מהפרעות סומטיות (גופניות), קשיי ריכוז, מחשבות טורדניות ואגרסיה. הם מתביישים להביא חברים הביתה בגלל התנהגות בלתי צפויה של ההורה ומנסים, לא תמיד בהצלחה, לרצות את ההורה הסובל.
הורים לבת או בן שהפכו פוסט טראומטיים לא מצליחים לגשר על הפער בין הילד החיוני ומלא החיים שגדל בביתם, לאדם שהוא הפך להיות: זועם, מתפרץ, רב עם אחיו ואחיותיו, מסתגר בחדרו ולא מצליח לתפקד בעוד בני גילו ממשיכים הלאה בחייהם. התקווה לשינוי מפנה את מקומה ברבות הזמן לאכזבה, ולתחושות כישלון ואשמה. ההורים עלולים להתנכר לסבל של ילדם מתוך ציפייה נואשת "שיצא מזה כבר" וישוב להיות מי שהיה.
בני משפחתם של נפגעי פוסט טראומה נמנעים הרבה פעמים מלבקש עזרה טיפולית לעצמם מתוך מחשבה שהבעיה אינה שלהם אלא של הנפגע, ועל כן אין טעם בעזרה לעצמם. דבר זה מביא לכך שמעגל הכעס, אשמה, תסכול וניכור רק הולך ומעמיק. טיפול באדם שחי עם נפגע פוסט טראומה עשוי לעזור לו להשתחרר מהתלות המציקה, למצוא דרך תקשורת טובה יותר עם יקירם הסובל, ויחד עם זאת לחיות את חייהם באופן בריא ומלא.