במדינת ישראל כמעט כל אזרח מבוטח נגד תאונות או מחלות והפרעת הדחק הפוסט טראומטית נחשבת למחלה הנגרמת על ידי חבלה. האזרח שנפגע נבדק על ידי ועדות רפואיות מטעם הביטוח הלאומי. ועדות אלה קובעות את מידת הנזק שגרמה הטראומה, את הירידה בתפקוד, את הפסד השכר ואת הפגיעה באיכות חייו, או איכות חייה של הנפגעת. בהתאם לזכויותיו זוכה הנפגע לקבלת שכר בתקופת מחלתו, ובהמשך נקבעים לו אחוזי נכות נפשית. במקרים רבים מקבל הנפגע סיוע וייעוץ משפטי כדי לתבוע את הגורם האחראי לפגיעה בו ולזכות בסכום גדול וחד פעמי כפיצוי על הנזק שנגרם לו1. חייל, חיילת, או כל אדם השייך לכוחות הביטחון, שנפגע בקרב, בפעולה צבאית, תאונת אימונים, שבי, בתאונה כלשהי במסגרת שירותו הצבאי או הביטחוני, צפה במראות קשים ורודפניים כשעזר בפינוי נפגעים, או היה קורבן להתעללות או לפגיעה מינית בעת שירותו, זכאי לתבוע את משרד הביטחון. הוא נבדק, או היא נבדקת, על ידי ועדות רפואיות מטעם משרד הביטחון ונקבעים להם אחוזי נכות, זמניים או קבועים, בהתאם להחלטות הועדות הרפואיות.
נפגעי פוסט טראומה רבים מוצאים את עצמם ללא יכולת להתפרנס. חלקם בעקבות פגיעות גופניות התובעות טיפולים רפואיים ושיקום ארוך ומתיש. חלקם לא מצליחים לקיים את עצמם בגלל הפגיעה הנפשית. הם מתקשים לעבוד או ללמוד כיוון שאינם יכולים להתרכז, סובלים מפגיעה בזיכרון וביכולת לפתור בעיות. אי השקט התמידי בו הם שרויים גורם לכך שאינם מסוגלים להימצא לאורך זמן בחברת אנשים או להישמע להוראות. הם סובלים מ "פתיל קצר" ולא מצליחים לשמור על יחסי עבודה תקינים. ביטחונם העצמי מתערער מאוד והם לא מצליחים לבצע משימות שבעבר יכלו לבצע ללא קושי. על כן, רבים מהנפגעים אינם עובדים, או שהם מוצאים את עצמם מתגלגלים ממקום עבודה אחד למשנהו בלי יכולת להחזיק מעמד ולדבוק במקום העבודה. חלק מהתחושה שלהם שהם אינם ברי יכולת לעבוד או ללמוד קשור גם לחוסר הישע הנלמד מהאירוע הטראומטי. כלומר, תחושת חוסר הישע שנחוותה במלוא עוצמתה במהלך האירוע ממשיכה ללוות אותם גם אחריו והם מרגישים שאינם מסוגלים לעשות דבר למען עצמם, כולל היכולת ללמוד או להתפרנס. הם חשים משוללי כוח ויכולת.
מעבר לצורך של נפגע הטראומה באחזקה הכלכלית והאחריות הטיפולית, שבמקרים רבים לא יוכל להתקיים בלעדיהן, קיים גם צורך פנימי חזק להכרה מוסדית בעוצמת הפגיעה שנפגע, ובנזק הקשה שנגרם לו או לה. חייל שנפגע בפעולה צבאית, למשל, ומשלם על כך מחיר נפשי או גופני בלתי נסבל, רוצה להרגיש שמדינת ישראל מכירה בתרומתו הגדולה ובסבלו. ההכרה בנזק הקשה שנגרם לו, באין סוג אחר של הכרה מוסדית, מתורגמת לאחוזי נכות ולפיצוי. ככל שאחוזי הנכות והפיצוי הכספי הבא בעקבותיהם גדולים יותר, כך גדלה תחושת הנפגע שתרומתו וסבלו נראים וזוכים להוקרה והכרה הראויים להם.
כך גם במקרים של פגיעות מיניות ואלימות. הואיל ונעשה עוול מרגישה הנפגעת שהיא זכאית לפיצוי. פיצוי הוגן הוא פעמים רבות חלק חשוב מן ההחלמה. לעיתים יש ברצון הזה גם תקווה לנצח את התוקף ניצחון שיימחה את השפלת הטראומה. הצורך לפיצוי כולל רכיבים פסיכולוגיים שחשיבותם לנפגעת גדולים מכל הישג חומרי. לא אחת מייצג הפיצוי הכרה בנזק, התנצלות או השפלה פומבית של התוקף. פעמים נדרש הפיצוי מן החברה בכלל, ופעמים מאדם מסוים. לעיתים מן העומדים מן הצד, אם אמיתיים ואם סמליים. הדרישה לפיצוי יכולה להיראות כלכלית בתכלית, אבל תמיד יש בה גם, באופן בלתי נמנע, רכיבים פסיכולוגיים חשובים2.
המאבק הטבעי והמוצדק למצוא צדק ולזכות בפיצוי כספי ורגשי על הנזק החמור שנגרם הופך לחרב פיפיות כאשר מתחיל תהליך התביעה. המערכת המשפטית היא מעצם טבעה סביבה עוינת. היא מאורגנת כשדה קרב, שבו אסטרטגיות של טיעונים תוקפניים ומתקפה פסיכולוגית באים במקום אסטרטגיות ומתקפה של כוח פיזי. הנפגע, המצפה להכרה בסבלו נתקל בנציגי הנתבעים, או מומחים בוועדות השונות, המנסים להוכיח שהפגיעה שלו, או שלה, חמורה הרבה פחות ממה שהוא, או היא, מנסים לתאר. הנתבעים יכולים לטעון שהנפגע היה פגוע עוד לפני כן ועל כן לא זכאי למלוא הפיצויים, או גרוע מכך, שהוא משקר ומנסה להונות למען בצע כסף. הדיונים המשפטיים, או הועדות הרפואיות, נדחים בחודשים ארוכים במשך שנים, כל פעם מחדש, וגורמים לעינוי דין מתמשך לנפגעים. אילו ביקש מישהו להמציא שיטה לגרימת סימפטומים פוסט טראומטיים פולשניים, לא היה מצליח ליצור שיטה טובה יותר מבית המשפט. נשים שנאנסו וביקשו צדק במערכת המשפטית, משוות את החוויה לאונס בפעם השנייה3. כך שפעמים רבות התביעה המשפטית הופכת לאבן נגף בתהליך ההחלמה. במקום שהנפגע יקבל את ההכרה האוהדת לה הוא מצפה, הוא נאלץ להתמודד עם האשמות כלפיו, ניסיונות להמעיט בערכו, וחמור מכך, לקעקע את עדותו. הנפגע מוצא את עצמו חסר אונים ומושפל על ידי גוף גדול וחזק ממנו, שאין לו סיכוי כנגדו, ובעצם חווה את חוויית חוסר הישע הטראומטית מחדש.
במקרים מסוימים, הנפגע, פגוע ודחוי מדחיית תביעתו, או מהכרה חלקית בה, מרגיש שעליו להלחם עד כלות כדי להוכיח את צדקתו. זו הופכת למטרת חייו. במקרה זה לא רק שהאדם לא עושה את מיטב יכולתו כדי להשתקם, אלא שהוא דואג, לרוב באופן לא מודע, לשמר את מצבו כדי שיוכל לזכות בהכרה הנכספת. דבר זה מכונה "נוירוזת התגמולים". במקרים אלו חלה הידרדרות במצבו של הנפגע וסיכויי החלמתו פוחתים.
בכל האמור לגבי פיצויים על נכות נפשית, אין תגמול אמיתי על סבל. הסבל אינו מדיד. אפשר למדוד רק את מידת יכולתו של הנפגע לתפקד, כלומר, ללמוד או לעבוד. כדי לזכות בפיצוי מרבי על סבלו, על הנפגע להוכיח כי אינו מתפקד. עורכי דין מייעצים ללקוחותיהם לא לעבוד כדי שיוכלו להוכיח חוסר תפקוד. מכיוון שזמן התביעה וההתדיינות מתארכים על פני שנים מוצא את עצמו הנפגע במצב לא תפקודי במשך שנים רבות. דבר זה מנוגד למוטיבציה להחלמה, בעיקר כאשר הנפגע נדרש להופיע מידי חצי שנה בפני וועדה ולהצדיק את התשלומים שהוא מקבל על נכותו. השאיפה להציג את הסבל והנזק שנגרמו על ידי הטראומה כמרביים מתבטאת בתופעה של החמרה. במקרים כאלה הנפגע לא משתף פעולה, במודע או שלא במודע, עם המאמצים הטיפוליים והשיקומיים עד שקשה להפריד בבירור בין הפרעת הדחק הפוסט טראומטית עצמה לבין השאיפה לתגמולים4, ולהכרה הנכספת במחיר האישי הקשה ששולם. הנפגע שיכול אולי לעבוד, ללמוד או להתפתח בדרך כלשהי, עוצר את חייו בציפייה לסיום המאבק המשפטי, אך מגלה שהדבר נמשך זמן רב משחשב. ככל שהוא לא פועל למען החזרה לחיים נורמאליים ותקינים, הכוללים עבודה או לימודים, כך הוא נסוג מבחינה נפשית עוד ועוד לתחושת חוסר הערך, ומשתכנע בחוסר מסוגלותו לעבוד או ללמוד. במשך הזמן מתחיל הנפגע לראות את עצמו כנכה נפשית שלא מסוגל להשתקם. כמובן שקיימים מקרים רבים בהם מצבו של הנפגע קשה ביותר ואינו בר שיקום ללא כל קשר לתביעה לפיצוי.
כדי למנוע את ההדרדרות הנפשית הצפויה בתהליך הקשה של התביעה המשפטית כדאי מאוד להעזר בטיפול נפשי על ידי מטפל, מומחה לפוסט טראומה, המכיר את התהליך. המטפל יכול ללוות את הנפגע תוך שמירה על מינימום פגיעה, לצד תמיכה בחזרה לחיים תפקודיים תוך כדי הליך התביעה.
ביבליוגרפיה:
- אליצור, א. טיאנו, ש. מוניץ, ח. נוימן, מ. (2010). פרקים נבחרים בפסיכיאטריה. מהדורה חמישית בעריכת מוניץ, ח. תל-אביב, ישראל. דיונון מבית פרובוק בע"מ.
- הרמן, ג.ל. (2003). טראומה והחלמה. תרגום: עתליה זילבר. תל-אביב, ישראל. עם עובד.
[1] אליצור, טיאנו, מוניץ, נוימן, 2010
[2] הרמן, 2003
[3] הרמן, 2003
[4] אליצור, טיאנו, מוניץ, נוימן, 2010